לפניי ערעור על גזר דינו של בימ"ש תעבורה פתח תקווה, כב' השופטת מגי כהן, בתיק פ"ל 1763-09-09 שניתן ביום 2.3.11.
על פי העובדות, המערער ביצע עבירות של נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף בהיותו בלתי מורשה לנהיגה, שימוש ברכב ללא פוליסת ביטוח ונהיגה ללא רישיון רכב ובמסגרת הסדר טיעון הודה המערער והעונש עליו הסכימו ב"כ הצדדים כפי שהוצג לביהמ"ש, הינו מאסר בן 6 חודשים שירוצה בדרך של עבודות שירות, הפעלת מאסר על תנאי תלוי ועומד כנגד המערער, ירוצה בחופף לאמור לעיל, וכן יוטלו 18 חודשי פסילה על תנאי ומאסר על תנאי.
ביום 21.9.10 המערער הודה במסגרת הסדר הטיעון וביהמ"ש ביקש חוות דעת הממונה על עבודות השירות. ביום 23.11.10 התקבלה חוות דעת הממונה, ממנה עולה כי המערער כשיר ומסוגל לבצע עבודות שירות, יחד עם זאת, נוכח הערכות עבר שליליות לעניין אופן ביצוע עבודות השירות שבהן החל המערער ביום 25.3.07, אינו מתאים לריצוי עבודות שירות.
בבימ"ש קמא טען ב"כ המערער כי הממונה חרג מסמכותו והיה עליו לפרט בחוות דעתו אך ורק התאמתו או אי התאמתו של המערער בהתאם למצבו הרפואי ומגבלותיו ויכולתו לעמוד בשעות העבודה הנדרשות. בימ"ש קמא קבע כי ב"כ המערער צודק בטענותיו וכי על ביהמ"ש להחליט אופן ריצוי העונש. בסופו של יום, בניגוד להסדר הטיעון, גזר ביהמ"ש מאסר בפועל בן 6 חודשים, מאסר על תנאי בן 8 חודשים ל-3 שנים, פסילה בפועל לתקופה של 18 חודשים ופסילה על תנאי בת 6 חודשים למשך 3 שנים.
בנימוקי הערעור מציין ב"כ המערער כי טעה בימ"ש קמא בעת שלא קיבל הסדר הטיעון והורה על מאסר בפועל.
טעה בימ"ש ברכיב המאסר החורג חריגה משמעותית ממדיניות ענישה.
טעה בימ"ש משלא הביא בשיקוליו האינטרסים הציבוריים בקבלת הסדרי טיעון.
בעת הדיון במסגרת ערעור זה טען ב"כ המערער בעל פה נחרצות כנגד קביעת הממונה כי אינו מתאים לביצוע עבודות שירות לאור התנהגותו הבעייתית בעת שריצה עבודות שירות במסגרת תיק אחר, 4 שנים קודם למתן חוות הדעת נושא ערעור זה.
כלשון ב"כ המערער "הממונה בא ואמר כי המערער מתאים לעבודות שירות, כך כתב בחוות הדעת, שאין לו שום מגבלה רפואית ובטחונית, אך הוא חושב כי הוא יעשה לו בעיות מאחר ועשה לו בעיות לפני 4 שנים, אין דבר כזה. ביהמ"ש לא יכול לקיים דבר כזה. זהו דבר שאומר כי הממונה הוא המחליט לביהמ"ש" (עמ' 1 לפרו', שו' 17-20).
ב"כ המשיבה לא ביקשה את ביהמ"ש לכבד את הסדר הטיעון שכן לאחר קריאת פסק דינו של בימ"ש קמא הבינה כי התביעה טעתה, עמדת ביהמ"ש בגזר הדין ראויה והתביעה מבקשת לעמוד מאחורי עמדת ביהמ"ש.
לגופו של עניין, דין הערעור להדחות.
1. עיון בגזר דין בימ"ש קמא המנומק, מלמד כי בימ"ש קיבל עמדת ב"כ המערער כי אכן עונש נאשם נתון לשיקול דעתו של בימ"ש לאחר בחינת מכלול השיקולים הרלוונטיים, גם מקום שמדובר בהסדר טיעון.
בהערת אגב, ביהמ"ש לא נכנס כלל ועיקר לניתוח חוות דעת הממונה, לשיקול דעתו של הממונה, היקפו וטיבו של שיקול זה, לשיקוליו בקביעת אי מסוגלות ואי התאמת נדון לעבודות שירות, לשאלה זו אתייחס בהמשך.
2. בימ"ש קמא בחן רכיבי הענישה כפי שהוצגו בפניו על פי הסדר הטיעון, התייחס לעברו התעבורתי, קרי, קיומן של 12 הרשעות קודמות בעבירות תעבורה, כאשר המערער
מעולם לא הוציא רישיון נהיגה ,
נתון זה מלמד כי המערער נהג ונתפס
לפחות 12 פעמים
בהיותו בלתי מורשה לנהיגה ובשנת 2002 נמצא נוהג בזמן פסילה, ראה הרשעה מספר 7, ובשנת 2003 שוב נתפס נוהג בזמן פסילה, הרשעה מספר 12.
3. על אף עונשי פסילה שהוטלו על המערער בעבר המשיך המערער לעלות על רכב ולאחוז בהגה כאילו מעולם לא הגיע לאולמו של ביהמ"ש. והכל, יש לזכור,
בהיות המערער בלתי מורשה!!!
התנהגותו זו של המערער מלמדת את ביהמ"ש כי הדרך היחידה והבלבדית להרחיק מערער זה "מהגה" היא השמתו מאחורי סורג ובריח.
זלזול המערער בגזרי דין שניתנו בבימ"ש בהוראות החוק מרקיע שחקים.
4. עברו התעבורתי של המערער הנחה את ביהמ"ש להגיע למסקנה הנכונה ביותר כי רכיב המאסר כפי שהוצג בהסדר הטיעון חורג חריגה משמעותית מהעונש שעל המערער לקבל במקרים מסוג זה.
בימ"ש זה קבע לא אחת כי העונש הראוי לנוהג בפסילה הוא מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח. על אחת כמה וכמה, כשאותו נהג הינו בלתי מורשה.